רשב״א על עירובין כ״ז

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על עירובין כ״ו ע״ב רשב״א על עירובין כ״ח ע״א »

1 רשב״א על עירובין פתח ↗

מאי אמרת דילמא מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. מהכא משמע דפירות שהן בספק אם באו מחוץ לתחום או מתוך התחום, ספיקא לאיסורא ואסורין לישראל אותו שבאו בשבילו, דהא חייש להו רבא מן הספק ואמר דילמא מחוץ לתחום אתא, ואי לאו דאדעתא דגוים הוא דאתא הוה אסר להו, וכדחזי דמפשי ומייתי נמי אסר להו. ומיהו דוקא בפירות שאינן מצויין בעיר, אי נמי באדם המביא דורון וידוע שאינו דר בעיר, בהכי הוא דאיכא לספוקי בהו דילמא מחוץ לתחום אתא, אבל בגוי השרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר מסתברא דלא ניחוש להן דמחוץ לתחום אתו, אדרבא כאן נמצאו וכאן היו. וכבר הארכתי בדברים אלו במס' שבת בפרק השואל קנא, א גבי עכו"ם שביא חלילין בס"ד. ויש מרבני צרפת תולין את הספק להקל, ונסמכין על ההיא דאמר שמואל התם גבי חלילין ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לתחום לנו, וכמו שפירש רש"י ז"ל שם דחיישינן להקל קאמר. וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא דשמיא. בד"ה גמרא ולהלן עירובין מז, ב ד"ה מיהא.

2 עירובין פתח ↗

אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין, חוּץ מִן הַמַּיִם וְהַמֶּלַח. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא כְּמֵיהִין וּפִטְרִיּוֹת?! — אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: אֵין לְמֵידִין מִן הַכְּלָלוֹת וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ חוּץ.

3 עירובין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שֶׁמֶן! לֹא צְרִיכָא, שֶׁנָּתַן דְּמֵי מַיִם וּמֶלַח בְּהַבְלָעָה.

4 יומא פתח ↗

מִמַּאי? וְדִילְמָא הָכָא נָמֵי דְּאַכְלֵיהּ עַל יְדֵי אֲנִיגְרוֹן! ״שֵׁכָר״ כְּתִב, מִידֵּי דִּמְשַׁכַּר. וְדִילְמָא דְּבֵילָה קְעִילִית? דְּתַנְיָא: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית וְשָׁתָה דְּבַשׁ וְחָלָב וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ —

4 עירובין פתח ↗

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּיַּיִן״, הֲוָה אָמֵינָא: מִשּׁוּם דְּהַיְינוּ נְטִירוּתֵיהּ. אֲבָל תֶּמֶד מִשֶּׁהֶחְמִיץ דְּקִיּוּהָא בְּעָלְמָא הוּא, אֵימָא לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״שֵׁכָר״.

1 גמרא: גירסת ר"ח ז"ל: וליטעמיך מי לא כתיב מרכב וכתיב מושב אלא מרכב גבא דאוכפא. והיא הגירסא הנכונה דאוכף מטמא מושב והתפוס שלו מטמא מרכב זהו לשון ר"ח ז"ל. ופירש הוא ז"ל דהתפוס שלו אלו הן צידי האוכף שמלפניו ולאחריו שאדם תופס בהן בשעה שעולה לרכיבה. והראב"ד ז"ל גריס: והשפיט והטפיט, ובספרא תו"כ מצורע גרסינן שפיטן טפיטן של סוס טמא מרכב מפני שיושב עליו כקומפיא. וכתב הוא ז"ל: נראה לי שהוא מלשון אשר הציף דברים יא, ד דמתרגמינן דאטיף, ולשון משנה אבות פ"ב, מ"ז על דאטפת אטפוך, והן צדדין של אוכף שפירשנו, ועל שם שיושב עליהם מעט כאדם שצף על המים, וזהו שאמר ר' יוסי בתו"כ שם מפני שיושב עליו כקומפא, מלשון חגיגה טז, ב אקפיין ידייכו, ויצף הברזל מלכים-ב א, ו מתרגמינן וקפא, עד כאן.

2 והא איכא כמהין ופטריות. אעפ"י שהם נאכלים כמות שהן, אינן ראויין לעירוב, שהרי אין אדם סומך עליהם לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן, ולא חשיבי אוכלא לבני אינשי, ומאן דאכיל ליה בתורת לפתן בטלה דעתו אצל כל אדם.

3 לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה. וא"ת תינח מעשר דשייך ביה הבלעה, אבל בעירוב היכי שייך ביה הבלעה, על כן יש מי שכתב דמאי דבעינן הכא הבלעה דווקא לענין מעשר איתמר, אבל לעירוב אפילו בלא הבלעה במים ומלח מעורבין זה בזה מערבין דהרי הן ראויין לטבל בהם את הפת. ולזה הקשה מורי שיחיה מהא דאמרינן חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר, לכאורה משמע דבחד גוונא מיירי, וכיון דע"כ אוקימנא למאן דמתני אמעשר בשנתן לתוכן שמן הכי נמי ודאי מיירי למאן דמתני לה אעירוב. על כן כתב הוא שיחיה דלעירוב נמי מיירי בהבלעה, ושייך ביה הבלעה דהא אמרינן לקמן עירובין כט, א דשיעור עירוב בשמן כדי רביעית או כדי שמינית למ"ד, ומיירי שלא נתן שמן כשיעור אלא בצירוף מים ומלח יש בו כדי שיעור. ובהדיא מוכח בירושלמי דמעשר ועירוב חד דינא אית להו, דגרסינן פ"ג ה"א אמר ר' אליעזר עשאן מי מלח מערבין בהן, ר' אחא בשם מיאשה והוא שנתן לתוכן שמן, ר' יוסי בעי מעתה לא יחלל אלא לפי חשבון שמן שבהם עכ"ל הירושלמי. ושמעינן מינה דעירוב ומעשר חד דינהא אית להו גבי הא ותרוייהו בשנתן לתוכן שמן, וכן פירשו בתוספות.

4 אבל שכר לקיוהא בעלמא אימא לא. כתב רבנו נ"ר: דהוה אמינא קיוהא בעלמא קאמר, אבל לקושטא דמילתא שכר לא קיוהא בעלמא הוא דעיקר פירא הוא. ותדע לך דהא לכולי עלמא שכר ניקח בכסף מעשר וכדאמרינן הכא ואי לאו דפירא לא היה ניקח בכסף מעשר. ועוד דשכר דכתב רחמנא ודאי היינו שכר ממש ולא דבילה קעילית, ותדע לך דהא בהדיא אמרינן בפרק בתרא דיומא עו, א וכן בפ"ג דשבועות כג, א דלא משתעי קרא בדבילה קעילית דגמרינן שכר שכר מנזיר ומה להלן יין אף כאן יין. ומאי דאמרינן הכא אי כתב רחמנא שכר הוה אמינא דבילה קעילית, לאו למימרא דבילה קעילית ולא שכר ממש אלא מדרשא דבי"ת קאמרינן, כלומר: הוה אמינא דבי"ת דבשכר לא מרבה מיא דביה למיהוי ניקח בהבלעה, אלא מחלל עליו לפי חשבון יין שבו, ובי"ת אתי לרבויי דבילה קעילית. ולקושטא דמילתא ודאי שכר ניקח בכסף ודאי מעשר בהבלעה משום דפירא הוא כדאמרינן, ואף על גב דפוסל את המקוה בשלושת לוגין כדאיתא לקמן עירובין כט, ב היינו משום דרובו מים וכל שעיקרו מים פוסל את המקוה. ואינו דומה ליין מזוג דאמרינן במסכת מכות ג, ב אינו פוסל את המקוה אפילו בשיש בו שלושת לוגין מים שאובין, דשאני התם דחמרא מזיגא מיקרי כדאיתא התם, אבל הכא שעיקרו ממים שאני כדאמרן.

4 שבועות פתח ↗

אֶלָּא גָּמַר ״שֵׁכָר״–״שֵׁכָר״ מִנָּזִיר; מָה לְהַלָּן יַיִן, אַף כָּאן יַיִן.

4 מכות פתח ↗

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין מַיִם שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן קוּרְטוֹב שֶׁל יַיִן, וּמַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה יַיִן, וְנָפְלוּ לְמִקְוֶה – לֹא פְּסָלוּהוּ. מַתְקֵיף לָהּ רַב כָּהֲנָא: וְכִי מָה בֵּין זֶה לְמֵי צֶבַע? דִּתְנַן: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵי צֶבַע פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלֹשֶׁת לוּגִּין. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָתָם ״מַיָּא דְצִבְעָא״ מִקְּרֵי, הָכָא ״חַמְרָא מְזִיגָא״ מִקְּרֵי.

« רשב״א על עירובין כ״ו ע״ב רשב״א על עירובין כ״ח ע״א »